את מוטי רפאלין, מנכ”ל Watchdox, שבחר למקם את הנהלת החברה בקליפורניה, לא פגשנו פנים אל פנים. אף על פי כן, השיחה עמו הייתה מעניינת ואף מרגשת.
![src=]()
למדת גם בטכניון וגם בהארוורד. מה הייתה חוויית הלימודים שלך בשני המקומות?
במה היא הייתה דומה ובמה שונה?
שני המוסדות הם מעולים. בלא ספק, הטכניון הוא מוסד מצוין להכשרת מהנדסים, ובית הספר למִנהל עסקים בהארוורד הוא מוסד מעולה להכשרת מנהלים, אבל שם פחות או יותר מסתיים הדומה. ההבדל המשמעותי ביותר הוא השיטה. במקום שיעורים פרונטליים, בבית הספר למִנהל עסקים בהארוורד מלמדים בשיטת ה-Case study.
בשיטה זו הסטודנטים מתמודדים עם דילמות עסקיות וניהוליות אמיתיות. אני מאמין שזו ההכנה הטובה ביותר לעולם העסקי. המרכיב העיקרי בציון הוא ההשתתפות בכיתה; “זמן אוויר” הוא המשאב היקר ביותר, ולכן יש עליו תחרות עצומה.
תוך כדי התהליך, אתה לומד להציג טיעונים בצורה תמציתית, הגיונית ומשכנעת. אחרת אתה לא שורד שם. עם הזמן אתה מפתח יכולות שמשמשות כל מנהל מצליח: הפרדה בין עיקר לטפל, יכולת לקבל החלטות בתנאי אי-ודאות ומחסור במידע ויכולת אנליטית להגן על החלטות כאלה. העומס בהארוורד הוא בסדרי גודל יותר גבוה מאשר בטכניון, ואתה לומד עם אנשים מצוינים, שכל אחד מהם מביא איתו לכיתה מטען ייחודי.
בקיצור, זו הטירונות הטובה ביותר לעולם העסקים. הייתי ממליץ לכל אחד שיכול להתקבל לנסות.
שירתת בחיל האוויר במשך תקופה ארוכה. מה הצבא לימד אותך? איך הוא השפיע על אישיותך? היית חוזר לעשות אותו מסלול גם היום?
חיל האוויר הוא ארגון ששואף למצוינות. התדריך והתחקיר הם אבני היסוד שלו, והוא בית ספר מעולה לשיטות עבודה. החשיפה בגיל צעיר למערכת שעובדת בצורה כזו תרמה לי רבות, מה גם שהודות לשירות בחיל האוויר, זכיתי לנהל בקנה מידה גדול מאוד בשלב מוקדם בקריירה שלי. זו הייתה מתנה ייחודית עבורי, ואני מעריך מאוד את ההזדמנות שניתנה לי. הדברים שקיבלתי בשירות שימשו ומשמשים אותי עד היום.
חיל האוויר הוא ארגון ששואף למצוינות. התדריך והתחקיר הם אבני היסוד שלו, והוא בית ספר מעולה לשיטות עבודה. החשיפה בגיל צעיר למערכת שעובדת בצורה כזו תרמה לי רבות, מה גם שהודות לשירות בחיל האוויר, זכיתי לנהל בקנה מידה גדול מאוד בשלב מוקדם בקריירה שלי. זו הייתה מתנה ייחודית עבורי, ואני מעריך מאוד את ההזדמנות שניתנה לי. הדברים שקיבלתי בשירות שימשו ומשמשים אותי עד היום.
היית אחד ממקימי החברה. איך הכול התחיל? מה גרם לך להבין שאתה חייב לצאת לדרך עצמאית? האם זו הייתה החלטה קשה, או שהכול התרחש באופן טבעי?
תמיד רציתי להקים משהו עם קבוצת אנשים איכותית, ולבנות אותו מאפס. כל הזמן שאלתי את עצמי אם יש לי מספיק ניסיון כדי להוביל משהו גדול, וזו הסיבה לכל התחנות בדרך – הצבא, הארוורד והרבה שנים בתאגיד האמריקאי EMC.
בשלב מסוים, פתאום הרגשתי שיש לי “יותר מדי” ניסיון… ההחלטה לעזוב את EMC ואת התפקיד של general manager לא הייתה קלה. ידעתי בפירוש שזו לא החלטה רציונלית מהבחינה הכלכלית. הלכתי בעקבות תחושת בטן.
כאשר פגשתי את נועם ליבנת, שהוא השותף שלי, ואת שלמה קרמר, שהיה המשקיע הראשון שלנו, וניתחתי את ההזדמנות שלפניי, הבנתי מיד שזה משהו שקורה רק פעם אחת בחיים. כל הגורמים היו לטובתנו: חומר אנושי מדהים (גרעין הקמה ומשקיעים), גודל שוק, קצב גידול השוק ובעיה אמיתית וכואבת. אני חושב שכשהתחלנו זה עוד לא היה ברור כל-כך. היום, כשנוצר האייפד, כשהצפי הוא למיליארד טאבלטים עד 2015, די ברור שנדרשת גישה חדשה להגנה על מסמכים. המסמכים היום מבוזרים כפי שלא היו מעולם, ומשום כך הגנה ש”הולכת” עם המסמך לכל מקום נראית פתאום כפתרון הנכון.
WatchDox מתפרסמת כחברה ישראלית. מהי הסיבה לכך שהחברה “יושבת” בקליפורניה?
כמו חברות ישראליות רבות, החלטנו שכדאי שהחלק העסקי יהיה קרוב לשוק המטרה. חברות ישראליות מצליחות, כמו למשל מרקורי, נבנו במודל הזה, וחשבנו שעבור סוג המוצר שלנו זה המבנה האופטימלי. עדיין, רוב אנשי החברה יושבים בפתח תקווה. דרך אגב, החברה התחילה את דרכה בשם “קונפידלה”, ולא מזמן שינינו את שמה לשם המוצר שלנו, WatchDox.
המשוב שקיבלנו מהלקוחות הוביל אותנו להתרכז במותג אחד, והוא שם המוצר.
בינואר 2011 גייסתם סכום של 9.5 מיליוני דולרים. מה השתנה מאז? איך אתה מגדיר את מצב החברה היום?
מה שהשתנה מאז הוא גודל החברה. יש לנו למעלה מ-100,000 משתמשים רשומים, וההכנסות שלנו גדלו פי 10 בתוך שנה אחת בלבד. הייתי מגדיר את מצב החברה כ-hyper growth.
מהן השאיפות שלך לגבי עתידה של החברה?
לבנות חברה משמעותית, שמייצרת ערך ללקוחותיה. הערך למשקיעים ולעובדים יבוא מאליו אחר כך.
מהי הבעיה הקשה ביותר שהיית צריך להתמודד איתה בניהול?
לגייס כוח אדם איכותי בקצב הנדרש, זו הבעיה הכי קשה שיש לנו. אני לא חושב שיש פתרון קסם לזה. פשוט צריך לא להתפשר.
איך הצלחת לעשות זאת?
קודם כול, אני עוד לא מרגיש ש”עשיתי זאת”. יחד עם זאת, מה שהשגתי עד כה הוא בזכות הרבה עבודה קשה וסירוב לוותר, הצבה של מטרות ארוכות טווח והתמדה בחתירה אליהן. שאפתנות, כוח רצון ומוטיבציה הם מכפילי כוח בחתירה ליעד.
מהו ה”אני מאמין” שלך בנוגע למנהיגות?
שביעות רצון עצמית היא האויב הגדול ביותר של המצוינות. במילים אחרות, תמיד צריך לשאוף להשתפר. אני מאמין שהצבת רף גבוה וסטנדרטים גבוהים הם הדבר הכי טוב שאני יכול להעניק לאנשים שעובדים איתי. וכמובן, דוגמה אישית היא חזות הכול. הסטנדרטים שאני מציב לעצמי אף פעם לא נופלים ממה שאני מצפה מאנשיי.
